"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני-ישראל" אומר האלוקים למשה, כשהוא מתייחס למעשה הגבורה של פינחס המתואר בסוף הפרשה הקודמת. "כשכר על כך אעניק לו את הכהונה, לו ולזרעו אחריו."
כמו-כן הוא מצווה על בני-ישראל לראות את המדינים כאויביהם ולהכותם מכיוון שהם החטיאו את עם ישראל במעשה בנות מואב.
מיפקד נוסף לבני-ישראל
לאחר המגיפה שהרגה רבים בבני-ישראל ולקראת הכניסה לארץ המובטחת, עורכים משה ואלעזר הכהן מיפקד מיוחד של הגברים בגילאי עשרים ומעלה. בתום המיפקד מתברר כי כל הגברים שנמנו במיפקד הקודם, שנערך לפני 38 שנה, הלכו לעולמם.
למשפחות אלו שנמנו במיפקד – אומר האלוקים – תיחלק הארץ. החלוקה תיערך באמצעות הגרלה וכן לפי מספר בני השבט.
לבני שבט לוי נערך מיפקד נפרד שכן הם לא מקבלים חלק בארץ ישראל.
בנות צלפחד
את הארץ יחלקו לשבטים וכל שבט יחלק את הקרקע שקיבל למשפחות, כאשר האב, ראש המשפחה, הוא זה שמקבל את חלק משפחתו.
חמש אחיות בשם מחלה, נעה, חגלה, מלכה ותרצה שהיו בנות צלפחד משבט מנשה באו לפני משה ותלונה בפיהם:
"אבינו מת במדבר. הוא לא היה חלק מעדת קורח אלא מת בשל חטא פרטי שביצע. אין לנו אחים, מדוע ננושל מחלקנו בארץ? תנה לנו נחלה כמו כולם."
משה פנה לבורא העולם שאישר את בקשתם ואף קבע את דיני הירושה: כאשר לאדם אין בנים, ירושתו תעבור לבנותיו; אם גם בנות לא היו לו, הירושה תעבור לאחיו; אם אין לו אחים, הירושה תעבור לאביו, לדודיו, ואם אין לו גם דודים הירושה תעבור לקרובי המשפחה האחרים.
לחצו כאן לקריאה: חמש אחיות חכמות וצדקניות – סיפורן של בנות צלפחד.
משה רואה את הארץ המובטחת – מרחוק
מכיוון שהוא לא ייכנס לארץ המובטחת, בורא העולם אומר למשה לעלות להר העברים ולראות משם את הארץ המובטחת.
המנהיג החדש
משה מבין כי קרבו ימיו והוא מבקש מהאלוקים: "אנא מנה מנהיג חדש שינהיג את בני-ישראל, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה." בתשובה לבקשת משה מצווה עליו בורא העולם לקחת את תלמידו הנאמן יהושע בן נון ולמנות אותו לממלא מקומו לעיני אלעזר הכהן ולעיני כל ישראל.
קורבנות
המשך הפרשה עוסקת בדיני הקורבנות השונים:
קורבנות התמיד אותם מקריבים פעמיים ביום, בבוקר ואחר הצהריים יחד עם מנחה ונסכים;
קורבנות המוספין הם הקורבנות המיוחדים אותם מקריבים בשבת, בראשי חדשים ובחגים השונים.
מאה מיתות ולא קינאה אחת. אבל נאמר אין אדם מקנא בתלמידו??
נאמר גם קנאת סופרים תרבה חכמה, כלומר אסור לקנאות חוץ מקנאת סופרים כמו שכתוב :הגמרא [1] למדה את עיקרון זה מתקנתו של עזרא הסופר שיושיבו שני סופרים זה לזה ולא חוששים שכל אחד יוכל לעזור לשני בגלל הקנאה ביניהם, והגמרא אומרת על קנאה זו שהיא "תרבה חכמה". כלומר, שזה גורם לקנאה חיובית, הגורמת לאדם ללמוד ולשאוף להגיע לדרגת מקבילו, ואף יותר.
בספרי המוסר למדו את אמירה זו למעשה, כך בספר אורחות צדיקים[2]כתב, שלמרות שהקנאה היא דבר מגונה הרי שאדם ש"ישים קנאתו על ענייני יראת שמים" זו מידת העליונים. כבהתבסס על הפסוק, "אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום" (משלי פרק כ"ג פסוק י"ז.) ועל דרך זו הוא הסביר את האמרה שקנאת סופרים תרבה חוכמה. משום ש"אם יראה אדם שלומד, ייתפש קנאה בלבו ויאמר, כי זה לומד כל היום, גם הוא יעשה כן, וכן לעניין כל המצוות, יקנא כל אחד בחברו לתפוש מעשה חבריו הטובים. ובאם יראה רשע ויש בו מידה אחת טובה – יקנאהו על אותה מידה, ויעשנה גם הוא". אך האורחות צדיקים מבהיר, כי המקנא בחברו שהוא עוסק בתורה ובמעשים טובים, ואינו מקנא בו שיחשוב "זה עושה כך, גם אני אעשה כן", אלא חושב שהדבר תלוי במע