דָתָן ואֲבִירָם בני אֶלִיאָב, שני אחים משבט רְאוּבֵן, מוזכרים בתורה כמי שנטלו חלק מרכזי במרד שהוביל קורח נגד משה רבינו, אך לפי מסורת חז"ל התקוממות זו לא הייתה אלא סופה של מסכת מרידות ארוכה ורוויית פרשות של שני האחים הללו כלפי משה.

המסורת, המתועדת במדרשים ובתלמוד, מספרת כי העוינות שלהם כלפי משה החלה כבר בראשית תקופת השעבוד במצרים, ולא פסקה עד למותם החריג אותו קיבלו כעונש על התמרדותם.

את התנגדותם יוצאת הדופן של הצמד הסורר הזה למשה ואהרן, מסביר המהר"ל מפראג (רבי יהודה ליוואי, המאה ה-16) כביטוי לשיווי המשקל הרוחני שאלוקים הטביע בעולם בין כוחות הטוב לכוחות הרוע1:

מכיוון שמשה ואהרן היו דמויות רוחניות כבירות, לכן קמו כנגדם שני אנשים רשעים, בעלי עוצמה יוצאת דופן, שהתנגדו למנהיגותם ולדרכיהם הטובים. רעיון זה מהדהד גם מתוך דברי המדרש2 המספר כי במהלך מרד המרגלים, ניסו המורדים להכתיר את דתן כמנהיגם, במקום משה, ולמנות את אבירם אחיו במקום אהרֹן3.

משוטרי ישראל במצרים

יש המזהים את דתן ואבירם בין ה"שוטרים" הישראלים שאולצו לרדות באחיהם ולפקח על עבודתם בשנות השִׁעְבּוּד הארוכות4.

אמנם רבים מהשוטרים הללו ספגו מהנוֹגשׂים המצריים מכות בכל פעם שמכסת העבודה היומית לא הושלמה ובשכר זאת זכו להשראת רוח הקודש5, אך בניגוד אליהם – כך לפי רוב הדעות6 – דתן ואבירם היו "רשעים מתחילתם ועד סופם"7.

אנשים נִיצִים

ההיתקלות הראשונה של משה עם דתן ואבירם התרחשה מיד עם צאתו מארמון פַּרְעֹה מלך מצרים, שם העביר את שנות ילדותו.

כשיצא מהארמון ראה משה "אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו". משה לא נותר אדיש למראה אחיו הסובל ובפעולה זריזה ונחושה הרג את המצרי וקבר אותו בחול, לא לפני שבדק שאין איש רואה את מעשיו.

למחרת יצא משה בשנית, ובפעם הזו ראה "שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִים". כאשר אחד מהם הרים את ידו להכות את חברו, התערב משה ביניהם וקרא לעבר הרשע "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ?!". אך הלה, שלא היה מרוצה מההערה הביקורתית, הגיב למשה בכעס "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?!" ואז זרק לעברו איום מרומז: "הַלְהׇרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי?"

האיום, כך מסתבר, לא היה רק איום. שני המתקוטטים הלכו לפרעה והלשינו על משה כי הרג את המצרי. בעקבות זאת פרעה ביקש להרוג את משה, אך הוא ניצל בנס ונמלט למדיין.

חז"ל מזהים את שני העבְרִים הנִיצִים והמלשינים עם דתן ואבירם8.

לפי אחד המדרשים, גם העִבְרִי שהוכה יום קודם לכן על ידי המצרי היה לא אחר מאשר דתן. המצרי, שהיה הנוגשׂ הממונה עליו, העיר את דתן השוטר משנתו באישון ליל, שלח אותו מביתו ואז התגנב פנימה במקומו ובא על אשתו, שלא הבחינה שזהו אדם זר ולא בעלהּ.

כאשר המצרי הבין שדתן גילה את מעשיו, החל לרדת לחייו וניסה להרוג אותו. בדיוק אז התערב משה. ברוח הקודש ראה את פשעיו ומזימתו של המצרי והרג אותו בו במקום, וכך הציל את חייו של דתן9.

חלק מהמפרשים מסבירים אף את הקשר בין הסיפורים: דתן רצה לגרש את אשתו כשגילה מה עשה המצרי, אולם אחיו אבירם התנגד לכך נחרצות וזה מה שהוביל לוויכוח הסוער ביניהם ביום המחרת10.

סיפורים אלו ממחישים את עומק האיבה וכפיות הטובה שרחשו דתן ואבירם כלפי משה, ועד כמה היו מוכנים להרחיק לכת בשביל לפגוע בו.

מחרפים ומגדפים

לאחר תקופה ממושכת שמשה שהה במדיין ואף מצא שם את אשתו, ציפורה, הוא זכה להתגלות אלוקית וקיבל את הציווי לשוב למצרים, להוציא משם את בני ישראל ולהביאם אל הארץ המובטחת. למרות ניסיונות התחמקות שונים, נאלץ משה לבצע את השליחות ומסר לפַרְעֹה, יחד עם אחיו המבוגר אַהֲרֹן, כי ה' מצווה עליו לשלוח את בני ישראל למדבר כדי לאפשר להם לקיים חגיגה לכבודו.

בתגובה לכך כינס פרעה את הנוגשׁים המצריים ואת השוטרים הישראלים, והודיע על הקשחת תנאי העבודה של עם ישראל, כדי לדכא את חלומם לצאת ולחגוג לה' במדבר. כאשר השוטרים הישראלים נפגשו עם משה ואהרן ביציאתם מן הארמון, החלו דתן ואבירם לחרף ולגדף כנגדם ולהאשים אותם בהרעת תנאי השעבוד11.

חובבי מצרַים מגיעים למדבר

לאחר היציאה ממצרים, בהתבטאויות החוזרות ונשנות של דתן ואבירם במהלך המסע במדבר, צף ועולה החיבור הרגשי שלהם למצרים והעדפתם הברורה לחזור אליה12. מסורת אחת, מפתיעה במיוחד, מספרת שלמעשה דתן ואבירם בכלל נשארו במצרים, ולא יצאו יחד עם שאר העם!13

יש אפילו הסבר מעניין לשאלה איך זה קרה: משה מעולם לא דרש מפרעה לשחרר את בני ישראל מעבדות. באופן רשמי, הוא השיג ממנו אישור יציאה למשך שלושה ימים בלבד, רק כדי לאפשר לעם ישראל לחגוג לה' במדבר. התכנית האמיתית – לברוח ממצרים ולא לחזור אליה לעולם – הופצה בחשאיות רק לאזני בני ישראל. מכיוון שדתן ואבירם היו ידועים כמלשינים, אף אחד לא שיתף אותם בתוכנית הסודית, והם, כמו המצריים, המשיכו להאמין שיציאת בני ישראל מצרים היא לזמן קצר בלבד. על הטיול בן שלושת הימים הם בחרו לוותר מרצונם, וכך נותרו מאחור14.

כיצד ומתי אפוא יצאו דתן ואבירם ממצרים והצטרפו לבני ישראל במדבר? ובכן, לפי אחד הפירושים הם התגייסו לחֵילותיו של פרעה והשתתפו במרדף אחר בני ישראל כאשר אלו לא חזרו לאחר שחלף הזמן שהוקצב לשחרורם15. רק כשראו השניים את פלא קריעת ים סוף, ערקו מצבא פרעה ושבו לחיק אחיהם16.

לפי דעה אחרת, דתן ואבירם יצאו ממצרים בדרך כלשהי ומסיבה לא ידועה, וכשהגיעו בגפם לים סוף נפתח בפניהם הים ונקרע שוב, במיוחד עבורם, על מנת שיוכלו לחצות אותו ולהצטרף לעם ישראל17.

מתריסים מול לחם מן השמיים

לאחר כחודש ימים18 של צעידה במדבר, המַצוֹת שבני ישראל נשאו עימם ממצרים אזלו, והם נזקקו לאספקת מזון חדשה. הם התלוננו למשה, והוא הבטיח להביא "לחם מן השמים" שיינחת על קרקע המדבר בכל בוקר מששת ימי החול וממנו יוכלו ללקוט ולאכול; אולם, הזהיר משה, את מלוא הכמות הנלקטת יש לצרוך באותו יום, ואין להותיר ממנו ליום המחרת.

דתן ואבירם לא שעו לאזהרתו של משה והותירו לבוקר יום המחרת חלק מכמות הלחם השמיימי שלקטו. כתוצאה מכך מנת הלחם שהשאירו רחשה תולעים והרקיבה19.

כשהגיע יום שישי של אותו שבוע, ציווה משה ללקוט מנה כפולה של הלחם השמיימי – שבינתיים קיבל את השם "מַן" – גם עבור יום השבת, כיון שבשבת לא יֵרֵד מן השמיים20.

לפי המסורת, גם בפעם הזו דתן ואבירם היו נחושים להניא את בני ישראל מהאמונה במשה. הם יצאו בחשאי בליל שבת ופיזרו על הקרקע את מנת ה"מן" שנותרה להם, כדי לביים מצג שווא שישכנע את הרואים שבניגוד לדברי משה ה"מן" ירד גם ביום השבת.

אך גם אז התרחש נס שהגן על יושרו ואמינותו של משה: בטרם הספיק איש מבני ישראל להתעורר משנתו, הסתערה להקת ציפורים על שאריות ה"מן" שפיזרו, וחיסלו את כולן מבלי להשאיר פירור21.

בחטא המְרַגְלִים

בהמשך, כאשר בני ישראל התקרבו לארץ המובטחת, דתן ואבירם שוב זרעו ספק בליבותיהם, כשהם קוראים תיגר על ה' ועל נביאוֹ.

לבקשת בני ישראל, שלח משה מרגלים לתור את הארץ ולהשיג מודיעין על כוחם הצבאי של העמים המקומיים. הדיווח שהביאו המרגלים היה קודר במיוחד: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת, גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם!". המרגלים שכנעו את העם שאפילו הקדוש ברוך הוא בעצמו לא יוכל להביס את העמים המקומיים, והעם התמלא ייאוש.

במשך כל אותו הלילה בכו בני ישראל. בהגיע הבוקר, הקהילו דתן ואבירם את הציבור והסיתו אותם למנות את שניהם כמנהיגי העם במקום משה ואהרן ולשוב חזרה למצרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה!"22.

בגלל חוסר האמונה המוחלט כלפי הבורא וכפיות הטובה, רצה ה' להמית את כל החוטאים. אך משה התחנן וביקש מה' שיסלח לבניו החוטאים, כשהוא מזכיר לפניו את שלוש-עשרה מידות רחמיו הקדושות. תפילותיו הכנות של משה נשאו פרי וה' סלח לחוטאים ובמקום להמיתם מיד, גזר על בני ישראל לנדוד במדבר למשך 40 שנה שבמהלכם ימותו כל האנשים הבוגרים, ורק אלו שטרם מלאו להם 20 שנה בעת האירוע יזכו להיכנס לארץ המובטחת23.

במרד קוֹרַח

למרות שלפי המסורת דתן ואבירם היו מתנגדיהם העיקריים של משה רבינו למן הרגע הראשון למנהיגותו, דמויותיהם מופיעות במקרא באופן מפורש רק במאורע ההתקוממות האחרון שלהם נגד משה רבינו, זה שבעקבותיו הקיץ הקץ על מסכת חייהם הסוררת.

קורח בן יצהר היה בן דודם של משה ואהרן, ובתור בן לשבט לוי שירת במִשְׁכָּן ואף נשא את ארון הברית24. קורח התמרמר מכך שמשה לא מינה אותו לתפקיד אותו ייחל לקבל – נשיא משפחת קְהָת25.

במשך זמן, הכעס והטינה כלפי משה תססו בקרב החוג המצומצם של אוהדי קורח, אך לא הובעו בפומבי, מכיוון שמשה היה נערץ בקרב העם. בעקבות תקרית המרגלים, כשאמון העם במשה התערער, הרגיש קורח שהגיעה שעת הכושר להכריז על מרד גלוי במנהיגותו של משה26.

הוא פנה לשכניו מדרום27, בני שבט ראובן, וניסה לעורר בהם תחושת קיפוח. "אתם בני השבט הבכור" אמר להם קורח, "האם אין זה מן הראוי כי אתם תקבלו את תפקידי הכהונה והשירות במשכן? מדוע מינה משה רק את בני שבטו ומשפחתו הקרובה?"28.

ההימור שלו הצליח, ו-250 מראשי ונכבדי שבט ראובן הצטרפו למחנה המרד בראשותו29 (מכאן, אגב, נולדה האמרה המפורסמת: "אוי לרשע ואוי לשכנו"30 ).

דתן ואבירם, בעצמם בני שבט ראובן, קפצו על ההזדמנות להתעמת שוב עם משה והפכו לראשי המורדים. כשמשה הרגיש שאינו יכול עוד לדבר אל קורח, הוא ניסה לפנות ולהידבר עם דתן ואבירם ושלח לקרוא להם. אך הם השיבו בחוצפה ועזות רוח ואמרו "לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ . . אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ . . לֹא נַעֲלֶה!". תשובתם חרתה למשה מאוד והוא התפלל לה' שיעניש את המורדים.

האדמה פותחת את פיה

למחרת, משה הזהיר את כל העם להתרחק מאוהליהם של קורח, דתן ואבירם פן ייסָפוּ בעוּוֹנָם. בעוד רוב העם נענה לקריאתו של משה והתרחק מאוהליהם של קורח ודתן ואבירם, יצאו הם עצמם עם נשיהם וילדיהם הקטנים והתייצבו בקומה זקופה בפתח אוהליהם והחלו לחרף ולגדף את משה ואת שם ה'31.

או אז, פנה משה אל העם ואמר:

"בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה, וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם, (הרי זו הוכחה ש)לֹא ה' שְׁלָחָנִי; וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה (=והם ייקברו בעודם בחיים), וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'".

ואכן, ברגע שמשה סיים את נאומו, ולפתע נבקעה האדמה שתחתיהם, "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם, וְאֶת בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה, וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל"32.

וכך הגיע לסיומו, באבק ועשן, סיפורם העגום של צמד הרשעים המפורסמים בהיסטוריה היהודית.

מידה כנגד מידה

מדוע נענשו דתן ואבירם בעונש כה משונה וחריג? מסביר רבי יצחק אברבנל (פורטוגל, המאה ה-15), שהם קיבלו את העונש המקביל לחטא בו חטאו ב"מידה כנגד מידה": הם העזו לפעור את פיהם בחוצפה כלפי אדון הנביאים למרות שִפלוּת ערכם ביחס אליו, לפיכך נענשו שהאדמה השפלה, הנמוכה מן הכול, פערה את פיה כנגדם ובלעה אותם33.

למה הם לא מתו במצרים?

מדרש מפורסם מספר כי רק אלו מבין בני ישראל שהאמינו בהבטחת הגאולה זכו להשתחרר ממצרים ולצאת לחופשי, בעוד כל היתר, שלא בטחו בנבואותיו של משה, מצאו את מותם בחסות העלטה שרבצה על מצרים ב"מכת חושך" (המכה התשיעית מתוך עשר המכות שמשה הנחית על מצרים כדי לשבור רוח פרעה ולגרום לו לשחרר את בני ישראל)34.

כפי שנוכחנו לדעת, דתן ואבירם היו מראשי הכופרים בנבואותיו של משה וממובילי תנועת השיבה למצרים, ואף כינו אותה בתואר השמור בתורה לארץ המובטחת "ארץ זבת חלב ודבש". יתירה מכך, כפי שראינו, לפי אחד המדרשים הם אף נשארו מרצונם החופשי במצרים ולא ברחו ממנה יחד עם בני ישראל שיצאו ממצרים.

מדוע אפוא זכו שניהם לשרוד את מכת חושך ולא מתו יחד עם שאר רשעי העם?

המפרשים מעניקים לשאלה זו כמה תשובות מרתקות:

הרא"ש (רבי אשר בן יחיאל, אירופה, המאה ה-13) מסביר שבמכת חושך נספו רק אלו שכפרו בעצם האפשרות של הגאולה להתרחש. לעומתם, דתן ואבירם האמינו ביכולת של הבורא לחולל את פלא יציאת מצרים, למרות שהדבר נחשב בעיניהם בלתי רצוי והם העדיפו את מצרים על פני ארץ ישראל35.

על בסיס דברי המהר"ל מפראג שהוזכרו בראש המאמר, סביר להניח שהקדוש ברוך הוא השאיר את דתן ואבירם בחיים בשביל לקיים את יריבותם נגד משה ואהרן, כדי לשמור על שיווי המשקל הרוחני הנדרש בין כוחות הטוב לכוחו הרוע.

המהרי"ל דיסקין (רבי יהושע לייב דיסקין, רוסיה הלבנה - ירושלים, המאה ה-19) מסביר שלמרות כל מגרעותיהם, דתן ואבירם נמנו בין השוטרים הישראלים שספגו מכות אכזריות מהנוגשׂים המצריים כדי להגין על אחיהם בני ישראל. מסירות הנפש הזו לבדה הצדיקה את שמירת חייהם במצרים, ואף – לפי אחת הדעות – העניקה להם את הזכות שֶׁיַם-סוף ייקרע במיוחד לכבודם36.